משורר האביונות
הוא הכיר היטב את המרצה המנוח מהאוניברסיטה שהלך לעולמו בנסיבות טרגיות בטרם עת ואהבו בכל ליבו. ידעו שהמרצה המנוח גם הוא אהב את חברו המשורר ועל כן טבעי היה שבלוויה יקראו את שירו של החבר שנכתב במוצאי יום המוות. השיר עורר רגשות כל כך עזים בקרב הציבור עד כי הייתה מי שחיברה לחן לשיר. עד מהרה נפוץ השיר בכל המדינה ובבת אחת הפך המרצה, שהיה אדם צנוע ולא בולט בחייו למפורסם מאוד לאחר מותו. כולם דיברו בשבחו ועל האבדה הגדולה לעולם האקדמיה. הגדילה לעשות האוניברסיטה בה לימד המנוח שהציעה למשפחה שהייתה אמידה ביותר להקים קתדרה על שמו והודיעה למשפחה שהוחלט במועצת הנגידים לקבוע יום בשנה שייערך כנס לזכרו, כנס בו יקראו את מקצת המאמרים שהספיק לכתוב. כל כנס כזה נפתח כמובן בהקראת שירו של החבר-המשורר. בשנים הראשונות היה אולם הכנסים מלא מפה לפה ולא רק אנשים מעולם האקדמיה אלא בכירים מכל רובדי החברה והמשק, שופטים, עורכי דין, סלתא ושמנא- חברי המשפחה, וכאשר הוחל בהקראת השיר השהו לפתע כולם את לחשושי החולין העליזים שבמפגשים מסוג זה, נדמו באחת והרכינו ראשם בכבדות מהורהרת למשמע השיר המופלא של החבר המשורר שלווה בפריטת נבל כמתחייב גם כן באירועים מסוג זה. בפינה עמד המשורר בכתפיים שמוטות וביישניות בקצה מרוחק של האולם. בכנסים הראשונים עוד היו אנשים מהשורות האמצעיות נגשים אליו ולוחצים את ידו, מהללים את יצירתו שנתנה ביטוי קולע ביותר לדמותו של המנוח. אלא שמהשורה הראשונה של האולם שעל כל כיסא הייתה פתק שעליו היה רשום "שמור" מעולם לא ניגש איש אל המשורר, אפילו לא אמו של המנוח שהייתה שופטת שפסקי דינה בעניינים של צדק היו מפורסמים בכל העולם, גם לא אחיו שהיה המנכ"ל של החברה המשפחתית.
במשך השנים הגדילה המשפחה לעשות וחלקה מלגות לסטודנטים מצטיינים, אבל לטקסים אלה כבר לא הוזמן המשורר הנשכח. בעצם הכל כבר נשכח, למען האמת טבעי גם שהמרצה המנוח נשוא העניין יישכח. רק נגן נבל צעיר, כנראה סטודנט באקדמיה למוסיקה לבוש בפראק שהושכר לצורך העניין וזמרת שהושאלה מהאופרה המשיכו לשיר ולנגן את שירו של המשורר עלום השם. כולם הרכינו ראש לשמע היצירה הבלתי נתפשת, שירו של המשורר שמת גם הוא בדמי ימיו ונקבר ללא טקסים ושירים.